<h1>ספר הבתים הלכ' ק"ש שער שלישי ס"ח</h1>
<h2>דף יג.</h2>
הקורא את שמע צריך שלא יסיח דעתו בדבר אחר ולא יפסיק בקריאתו עד שיקרא ק"ש וברכותיה. כתב הר"ם היה קורא ופגע באחרים או אחרים פגעו בו אם היה בין פרק לפרק פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו (כמו) [כגון] שפגע באביו או ברבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ומשיב שלום לכל אדם שנותן לו שלום. היה קורא באמצע הפרק אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתירא ממנו כגון מלך או אנס וכיוצא בהם, אבל מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אם נתן לו שלום פוסק ומשיב לו שלום. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר, אבל בין ויאמר לאמת ויציב הרי הוא כאמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ע"כ, יש מי שפסק שכל מקום שאמרו מותר לשאול ולהשיב באמצע הפרק מותר אפי' באמצע פסוק. כתב הראי"ג שבפסוק ראשון שבו קבלת מלכות שמים אין בו רשות לשאול ולא להשיב לשום אדם ע"כ. ואע"פ שדבר של טעם הוא, יראה לי שמפני היראה פוסק אפי' באמצע פסוק ראשון. יש מי שאמר שבין ויאמר לאמת ויציב אינו פוסק אפי' מפני היראה. ודברי הר"ם נראין עיקר. כתב הרב בעל התוספות שכל מקום שאמרו פוסק מפני היראה ומפני הכבוד אינו פוסק אלא תוך כדי דיבור והוא כדי שאילת שלום התלמיד לרב. ונראה לי שאפי' יותר מתוך כדי דבור מותר. מצאתי כתוב בשם הראב"ד שבק"ש של ערבית אינו שואל מפני הכבוד אלא מפני היראה אבל משיב מפני הכבוד. יש מן הגדולים שכתב שבכל מקום שפוסק להשיב מפני הכבוד פוסק לענות קדיש או קדושה. ויש מי שכתב שאינו פוסק כלל. וראשון עיקר, וכן נהגו העולם. יש מי שפסק מי שלא הניח תפלין ונזכר בתוך קרית שמע מניחן ואין בזו הפסק. וכן הדין ללבוש ציצית.
